ספר המצוות לרס"ג, מצות עשה ע״ה

ספר המצוות לרס"ג Negative Commandments »

75 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

ותבחון השוטה מהמריד. מ"ע דהשקאת סוטה. מדכתיב והביא האיש את אשתו אל הכהן והביא את קרבנה עלי' וגו'. וכן מנה הבה"ג וסייעתו במנין העשין עשה דהשקאת סוטה. אלא דהבה"ג. לפי נוסחת הבה"ג שלפנינו. חזר ומנה גם במספר הפרשיות פרשת סוטה עיי"ש. וכן הוא באזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל שמנה במנין העשין עשה דהשקאת סוטה ובמנין הפרשיות חזר ומנה פרשת סוטה עיי"ש. אבל בבה"ג כת"י רומי ליתא פרשת סוטה במספר הפרשיות. וכן באזהרות הר"א הזקן ז"ל לא מנה פרשת סוטה במספר הפרשיות. אלא מנה במנין העשין עשה דהשקאת סוטה עיי"ש. וכן באזהרות הרשב"ג לא מנה בסוטה אלא מצוה אחת במספר העשין. וכן רבינו הגאון ז"ל לא מנאה במספר הפרשיות אלא כאן במנין העשין בלבד. ובאזהרות אתה הנחלת ראיתי שמנה פרשת סוטה אבל לא מנה עשה דהשקאת סוטה עיי"ש. וזה דלא כמאן. וגם בשאר מוני המצות ראיתי בזה מבוכה. דבמנין המצות הקצר להרמב"ם ז"ל עשין רכ"ג כתב וז"ל לעשות לסוטה כתורה שנאמר ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת עכ"ל. וכן כתב ברמזי המצות שבראש הלכות סוטה. לעשות לסוטה כתורת הקנאות הסדורה בתורה עיי"ש. ובסה"מ דבריו סתומים. ויש ללמוד הסתום מן המפורש דגם שם כוונתו כן. וא"כ לדעת הרמב"ם עשה זו אינה אלא על הכהן לעשות לה בכל תורת הקנאות כשהביאה הבעל להשקותה. אבל על הבעל לא כתב שום מצוה בזה. וכנראה דס"ל דאינה אלא רשות לבעל. אבל בחינוך אע"פ שנמשך בכל מקום אחר הרמב"ם. מ"מ כאן כתב במצוה שס"ה וז"ל להביא האשה הסוטה אל הכהן שיעשה לה כמשפט הכתוב עלי' בפרשה וכו'. והעובר על זה וקנא לאשתו ונסתרה ולא הביאה אל הכהן לעשות לה המעשה הכתוב בפרשה. בטל עשה זו עכ"ל עיי"ש. הרי שכתב עשה זו רק על הבעל שיביאנה אל הכהן. וכמו שביאר שם בתוך דבריו שכתב וז"ל והכתוב המורה על מצוה זו הוא איש איש כי תשטה אשתו וגו' והביא האיש את אשתו אל הכהן עכ"ל עיי"ש. ובסמ"ג עשין נ"ו דעתו כדעת הרמב"ם. כמבואר בדבריו ברמזי המצות שמונה העשה על הכהן מדכתיב ועשה לה הכהן עיי"ש. אף שבפנים אין דבריו מבוררים. וכן נראה מדעת הבה"ג שמנה עשה דהשקאת סוטה בין המצות של כהנים עיי"ש. והנה לפי דעת החינוך דהמצוה היא על הבעל שיביאנה אל הכהן. ודאי אין מקומה אלא בין העשין המוטלות חובה על כל יחיד ויתיד. אבל לפי דעת הרמב"ם וסייעתו דאין המצוה אלא על הכהן. א"כ לפי דרכן של הבה"ג וסייעתו דאפי' מצוה המוטלת על היחיד. כל שהיא תלויה בצבור או בב"ד הרי היא נמנית במספר הפרשיות א"כ גם כאן כיון דאין משקין את הסוטה אלא ע"פ ב"ד הגדול שבירושלים. כדתנן בפ"ק דסוטה ז' ע"א עיי"ש. א"כ ראוי להכניסה במספר הפרשיות. ולפ"ז הי' נראה דלפי נוסחת הבה"ג שלפנינו והר"י אלברגלוני שמנאוה במנין העשין וגם במספר הפרשיות. דעתם שיש כאן שתי עשין. האחת על הבעל להביאה אל הכהן. ומנאוה במנין העשין שעל כל יחיד. ואע"ג דגם בבעל תנן בפ"ק דסוטה שם כיצד עושה לה מוליכה לב"ד שבאותו מקום ומוסרין לו שני ת"ת וכו' עיי"ש. מ"מ אין זה אלא כדי שימסרו לו שני ת"ח שישמרוהו שלא יתייחד עמה בדרך. אבל עיקר המצוה ודאי אינה תלויה בב"ד כלל. והמצוה השנית על הכהן להשקותה. וזו כיון שאינה אלא ע"פ סנהדרין גדולה של שבעים ואחד. מנאוה במספר הפרשיות. אלא שכבר כתבתי דכיון שהבה"ג וכן הר"י אלברגלוני מנו עשה דהשקאת סוטה בין מצות הכהנים. נראה דס"ל כדעת הרמב"ם דאין העשה אלא על הכהן להשקותה. וא"כ עשה זו עצמה שמנאוה במספר הפרשיות מנו ג"כ במנין העשין. וזה לא יתכן. ולכן היותר נכון בזה הוא כמו שעשה באזהרות אתה הנחלת שלא מנה אלא פרשת סוטה. וכדרכו שהולך ע"פ שיטת הבה"ג. אבל דברי הבה"ג בין לפי נוסחא שלפנינו ובין לפי נוסחת כת"י רומי צ"ע בזה: ואמנם רבינו הגאון ז"ל לפי דרכו יפה עשה שמנה עשה זו במנין העשין. בין אם כוונתו למנות העשה על הבעל מדכתיב והביא האיש את אשתו אל הכהן וגו' כדעת החנוך. או מדכתיב והעמיד את האשה לפני ה'. ובין אם כוונתו לעשה שעל הכהן כמש"כ הרמב"ם והסמ"ג. משום דבין כך ובין כך הו"ל עשה המוטלת על היחיד אע"פ שתלויה בב"ד הגדול. אלא דגם בדברי רבינו הגאון ז"ל צ"ע לכאורה אמאי לא מנה אלא מצות השקאת הסוטה ולא מנה עשה דוקנא את אשתו. שהרי בריש פ"ק דסוטה איפליגו רבי ישמעאל ור"ע בקרא דוקנא את אשתו לר"י וקנא רשות. ולר"ע וקנא חובה. ולכאורה נראה ודאי דקיי"ל כר"ע. כדקיי"ל בעלמא ר"י ור"ע הלכה כר"ע דהלכה כר"ע מחבירו. וכמו באינך דאיפליגי התם ר"י ור"ע בלה יטמא ובלעולם בהם תעבודו. דלר"י רשות ולר"ע חובה. וקיי"ל התם כר"ע. וא"כ הכא נמי כר"ע קיי"ל. וא"כ וקנא את אשתו עשה גמורה היא על הבעל שיקנא את אשתו הפרוצה. ויש למנותה במנין העשין. אלא דאין קושיא זו על דברי רבינו הגאון ז"ל בלבד. אלא גם על כל שאר מוני המצות יש לתמוה כן. וכבר עמד בזה הרשב"ץ ז"ל בזה"ר עשין רמ"ה וז"ל שם ואני תמה למה לא מנו מ"ע מיוחדת לקנא את אשתו שנאמר וקנא את אשתו. וכבר חלקו חכמי ישראל אם הוא חובה או רשות כמו שנחלקו בלה יטמא ולעולם בהם תעבודו. וכמו שמנו לה יטמא מצוה כן ראוי למנות וקנא את אשתו מצוה. שהרי בסגנון אחד נאמרו שלשתן בגמרא. וראיתי לרז"ל בחבורו הגדול שכתב שהוא מצוה מדברי סופרים. ולא נראה כן מהתלמוד עכ"ל עיי"ש. ומ"מ גם הוא ז"ל גופי' לא מנה עשה זו במנין העשין שלו. כנראה שבסוף הסכים בזה לשאר מוני המצות. ומ"מ הדבר טעמא בעי. והנה מש"כ הרשב"ץ מדבר הרז"ל בחבורו הגדול כוונתו למש"כ הרמב"ם בפ"ד מהלכות סוטה הלכה י"ח וז"ל מצות חכמים על בני ישראל לקנאות לנשיהן שנאמר וקנא את אשתו. וכל המקנא את אשתו נכנסה בו רוח טהרה וכו' עכ"ל עיי"ש. ובכ"מ שם כתב וז"ל בפ"ק דסוטה אין מקנא לאשתו אא"כ נכנסה בו רוח טהרה. כר"ע דאמר וקנא את אשתו חובה. ואיני יודע למה כתב רבינו שהיא מצות חכמים והא קרא כתיב. ואפשר לומר דס"ל דקרא אסמכתא בעלמא הוא עכ"ל עיי"ש. ובפט"ו מהלכות אישות הי"ז כתב הרמב"ם וז"ל וחובה על כל איש לקנאות את אשתו. אמרו חכמים אין אדם מקנא לאשתו אא"כ נכנס בו רוח טהרה עכ"ל. וכתב הה"מ שם וז"ל וחובה על כל איש וכו'. בפ"ק דסוטה וקנא את אשתו רשות דברי ר"י. רע"א חובה וידוע דהלכה כר"ע מחבירו עכ"ל עיי"ש. הרי דלהרמב"ם אע"ג דקיי"ל כר"ע דאמר וקנא את אשתו חובה מ"מ אין חובה זו אלא מדרבנן. ובאמת דמפשטא דסוגיא דגמרא רפ"ק דסוטה ג' ע"א לא משמע הכי וכמש"כ הרשב"ץ ז"ל שהבאתי. אלא דמ"מ נראה שיש להוכיח כן מדאמרינן התם תנא דבי ר"י אין אדם מקנא לאשתו אא"כ נכנסה בו רוח שנאמר ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו. מאי רוח. רבנן אמרי רוח טומאה. רב אשי אמר רוח טהרה. ומסתברא כמ"ד רוח טהרה. דתניא וקנא את אשתו רשות דברי ר"י ר"ע אומר חובה. א"א בשלמא רוח טהרה שפיר. אלא אי אמרת רוח טומאה רשות וחובה לעייולי לאינש רוח טומאה בנפשי' עיי"ש. ומבואר דמתרווייהו מייתי ראי' ומ"ד רוח טהרה אתי שפיר בין לר"י ובין לר"ע. והוא תמוה לכאורה. לר"ע דאמר וקנא את אשתו חובה ורמיא עלי' חיובא מדאורייתא לקנאות. דאל"כ עובר בעשה דאורייתא. ואם אינו מקנא ודאי כופין אותו עד שתצא נפשו. כמו כשאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה ציצית ואינו עושה לולב ואינו נוטל. היכי שייך לומר אין אדם מקנא לאשתו אא"כ נכנסה בו רוח טהרה. והרי חיובי מחייבינן לי' בע"כ לקנאות. כמו בשאר מצות עשה שבתורה. אבל אם נימא דאפי' לר"ע מדאורייתא לאו חובה היא ניחא שפיר. וכן נראה מדאמרינן בפ"ד דסוטה כ"ה ע"א איבעיא להו בעל שמחל על קינויו. קינויו מחול או אינו מחול. מי אמרינן בקינוי דבעל תלי רחמנא ובעל הא מחיל לקינויו או דילמא וכו' עיי"ש. ופירש"י בקינוי דבעל תלה רחמנא דכתיב וקנא את אשתו עיי"ש. והדבר קשה דלר"ע דקיי"ל כוותי' וקנא את אשתו חובה. ופירושו בלשון ציווי שחייב לקנאות. והיכי משמע מהך קרא דבקינוי דבעל תלה רחמנא. ובודאי לא יתכן לומר דסתמא דגמרא אזלא אליבא דמאן דאמר וקנא את אשתו רשות דלית הילכתא כוותי'. אלא ודאי מדאורייתא לכ"ע וקנא את אשתו רשות. וא"כ פירושא דקרא וקנא את אשתו. אם קנא את אשתו. והיינו דקאמר בקינוי דבעל תלה רחמנא. וכן ראיתי להרב המאירי בריש סוטה שכתב וז"ל כל שרואה את אשתו צריכה לכך ראוי לו שיוכיחנה תחלה וכו'. ואם לא נמנעה בכך מצות סופרים הוא לקנאות לה בעדים וכו' עכ"ל עיי"ש: איברא דהרב המאירי ז"ל רוח אחרת אתו בזה כמבואר מדבריו שכתב שם לקמן ג' ע"ב וז"ל ולענין פסק אין המידה שוה בכולם. אלא וקנא את אשתו הלכה שהיא רשות שאין הקינוי מצוה מן התורה אלא מדברי סופרים כמו שביארנו. ועיקר המצוה היא שכל שיקנא ותסתתר אחר קנויו יעשו לה כסדר האמור בתורה. אילו הי' הקינוי מצוה הי' הקינוי מצוה אחרת ועשיית הסדר מצוה אחרת. על הדרך שמניעת נתינת השמן והלבונה במנחת סוטה שתי מצות לא תעשה שבסוטה. אבל הקנוי אינה מצוה אלא שהוצרכה התורה להרשותו בקינוי וכו' עכ"ל עיי"ש. ומבואר מדבריו דאע"פ שלענין לה יטמא ולעולם בהם תעבודו קיי"ל כר"ע דאמר חובה. מ"מ בקינוי קיי"ל כרבי ישמעאל דאמר וקנא את אשתו רשות. אלא דמ"מ מדרבנן חובה לקנאות. וביאר דמהאי טעמא אין הקינוי נמנה מצוה בפ"ע וההשקאה מצוה בפ"ע. משום דלמאי דקיי"ל כר"י אין הקינוי מצוה מה"ת ואינו אלא רשות. ולפ"ז ר"ע ס"ל דחובה מה"ת היא. וכדמשמע פשטא דסוגיא דפ"ק דסוטה שם. ובאמת דמכולה סוגיא דפ"ד דסוטה שם יש להוכיח דקיי"ל כר"י עיי"ש היטב. וכן מתבאר מירושלמי ריש פ"ק דסוטה. דהתם איפליגו בה ר"א ור"י דר"א חובה ולר"י רשות. וכיון דקיי"ל בעלמא ר"א ור"י הלכה כר"י. א"כ קיי"ל וקנא לה רשות. ועוד דהתם מוקי לר"א כב"ש ולר"י כב"ה. וב"ש במקום ב"ה אינה משנה. מיהו מה שנראה מדברי המאירי שהבין כן בדעת הרמב"ם. כידוע שכן דרכו לימשך אחר הרמב"ם הרי בפיה"מ להרמב"ם ריש סוטה ובחבורו הגדול הלכות אישות שם מבואר שפסק הלכה כר"ע עיי"ש. ועכ"פ לפ"ז אין קושיא לא על רבינו הגאון ז"ל ולא על שאר מוני המצות שלא מנו עשה דוקנא את אשתו. אי משום די"ל דס"ל כדעת הרמב"ם דמדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא. או דס"ל כדעת הרב המאירי ז"ל דקיי"ל כר"י דאמר וקנא את אשתו רשות. וכן פסק בפסיקתא זוטרתא פרשת נשא כר"י עיי"ש ועי' בתוס' יו"ט ריש סוטה שעמד על הרמב"ם והרע"ב ז"ל שפסקו כר"ע מסתמא דמתני' דס"ל דאסור לקנאות. ותי' דכיון דאיפליגו ר"י ור"ע אי חובה או רשות. וא"כ לתרווייהו מיהא לאו איסורא הוא. הילכך לית הילכתא כמתניתין ובאנו לכלל הלכה כר"ע מחברו עיי"ש. ואין דבריו מספיקים. דאדרבה י"ל דכיון דריש לקיש ורב יימר בר שלמיא סברי דהלכה כמתניתין דאסור לקנאות. וגם רבנן דפליגי ארב אשי דאמרי אין אדם מקנא לאשתו אא"כ נכנסה בו רוח טומאה הכי ס"ל. הילכך אית לן למימר דאפי' לרב אשי דאמר רוח טהרה. וגם לסתמא דגמרא דמסיק דהכי מסתברא. ס"ל דהלכה כר"י דאמר וקנא את אשתו רשות. ולית לן לאפושי פלוגתא בין אמוראי ולומר דמ"ד רוח טהרה ס"ל דהלכה כר"ע דאמר חובה. כל כמה דלא אשכחן הכי בהדיא. וגם הלכה כר"ע מחברו נראה דלא שייך הכא. כיון דמבואר בגמרא שם דגם ר"א בן יעקב שמשנתו קב ונקי כר"י ס"ל עיי"ש. וגם רבי יהושע כר"י ס"ל ואין הלכה כר"ע מחבריו. ובפרט דהכא סתם לן תנא כר"י. ואף דלית הילכתא כמתניתין במאי דס"ל דאסור לקנאות. מ"מ היינו רק משום דסתמא דגמרא קאמר מסתברא כמ"ד רוח טהרה. אבל במאי דס"ל דהלכה כר"י לא אשכחן בגמרא דלית הילכתא כסתם מתניתין. והדרינן לכללין דהלכה כסתם משנה דוקנא את אשתו רשות כר"י. ואין להאריך בזה: ואמנם לכל זה לא הוצרכנו אלא לשאר מוני המצות. אבל לדרכו של רבינו הגאון ז"ל בלא"ה ניחא שפיר מה שלא מנה עשה דוקנא את אשתו אפי' את"ל דקיי"ל כר"ע. ואפי' נימא דלר"ע עשה גמורה היא מדאורייתא ע"פ מאי דקשה לכאורה בעיקר הסוגיא דהתם דאמרי' לימא ר"י ור"ע בכל התורה כולה הכי פליגי דמר אמר רשות ומר אמר חובה. ומשני הכא בקראי פליגי. דר"י ס"ל כי האי תנא דתניא ראב"י אומר כלפי שאמרה תורה לא תשנא את אחיך בלבבך. יכול כגון זו. ת"ל ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו וכו' עיי"ש. ופי' רש"י שם וז"ל כלפי כמו אחרי שאמרה תורה שאסור להביא עצמו לידי שנאה ותגר. יכול אף זה כן שיראה את אשתו עוברת על דת יהודית נסתרת עם שכניה לא יקנא לה. ת"ל וקנא אם רצה לקנא הרשות בידו. ומשום דאי לא כתיב קרא הוה אמינא דאסור. הוא דאמר ר"י הכא רשות וכו' עכ"ל עיי"ש. ויש לתמוה לכאורה היכי תיסק אדעתין דכשרואה את אשתו שאינה נוהגת כשורה ועוברת על דת יהודית ונסתרת עם שכניה שיהא אסור לקנאות אותה ולמחות בידה. ויהא עובר על זה בלאו דלא תשנא את אחיך בלבבך. והרי קרא כתיב הוכח תוכיח את עמיתך. ומצות עשה דאורייתא היא להוכיח את חבירו כשרואהו שאינו נוהג כשורה. ואמרינן סופ"ג דערכין ט"ז י"ב ת"ר לא תשנא את אחיך בלבבך יכול לא יכנו וכו' ת"ל בלבבך בשנאה שבלב הכתוב מדבר. מניין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו. שנאמר הוכח תוכיח. הוכיחו ולא קבל מניין שיחזור ויוכיחנו ת"ל תוכיח מ"מ עיי"ש. וביותר תמוה דהרי קרא דהוכח תוכיח הוא סיפא דקרא דלא תשנא את אחיך. והיכי ס"ד דמשום הך קרא דלא תשנא יהא אסור לקנאות ולמחות באשתו שאינה נוהגת כשורה ורואה בה דברים מגונים. דאיצטריך קרא דוקנא את אשתו לאשמעינן דשרי. ועוד יש לתמוה מדאמרינן בפרק ערבי פסחים קי"ג ע"ב אמר רשב"י א"ר הרואה בחבירו דבר עבירה יחידי מותר לשנאתו שנאמר כי תראה חמור שונאך וגו'. ותניא שונא שאמרו שונא ישראל. ומי שרי למיסניי' והכתיב לא תשנא את אחיך בלבבך. אלא דאיכא סהדי דעביד איסורא. כ"ע נמי מיסני סני לי' מ"ש האי. אלא לאו כי האי גוונא דחזי בי' איהו דבר ערוה. רנב"י אמר מצוה לשנאתו עיי"ש. וא"כ הכא שרואה בה דברים מגונים. שאינה נוהגת כשורה ועוברת על דת יהודית ומתייחדת עם שכניה. אינה בכלל אזהרת לאו דלא תשנא את אחיך. ומותר ומצוה לשנאתה. והיכי תיסק אדעתין דמשום אזהרת לא תשנא את אחיך יהא אסור לקנאות אותה. ומיהו לזה הי' אפשר לומר עפמש"כ הסמ"ק סי' י"ז וז"ל שלא לשנא את חבירו דכתיב לא תשנא את אחיך בלבבך. ואינו בכלל ואהבת לרעך שמזהיר אותנו על אותו שמותר לשנאתו. כגון אם עבר עבירה. אפי' הכי אסור לשנאותו בלבו ולהראות לו פנים יפות. אלא יראה לו שנאתו עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז אפשר לומר דסד"א שאסור לקנאות משום שגורם בכך שישנאו זה את זה בלבם. ויעברו על לא תשנא את אחיך בלבבך דקאי אפי' על עובר עבירה. אע"פ שמותר לשנאותו בגלוי. ואפי' לדעת החולקים על הסמ"ק בזה וס"ל דאפי' בלב שרי למיסניי' לעובר עבירה. מ"מ הכא סד"א דאסור משום שבכך תבוא גם היא לשנאותו ותעבור על לא תשנא את אחיך. וגם הוא גורם לזה ועובר על לפני עור. וכמש"כ בזה לעיל עשה י"ט עיי"ש: אבל הא ודאי קשה טובא לכאורה. דהרי חייב למחות בידה ולהזהירה מכח עשה דהוכח תוכיח. והיכי תיסק אדעתין שיהא אסור לקנאות אותה וגם בעיקר מצות תוכחה יש להקשות מנ"ל שחייב להוכיחו. ודילמא לא בא הכתוב אלא להתיר להוכיח. דאי לאו קרא הוה סד"א דאסור מקרא דלא תשנא את אחיך בלבבך. כדהוה סד"א דאסור לקנאות את אשתו מהאי טעמא. אי לאו דגלי קרא וקנא את אשתו דשרי. ואפי' ר"ע מודה בזה. אלא משום דקינוי אחרינא כתיב דריש מיני' חובה לקנאות כדאמרינן התם. וא"כ הכא נמי נימא דאשמעינן קרא דשרי להוכיח ואפי' מאה פעמים. והיינו דמסיים קרא ולא תשא עליו חטא. כלומר דכיון שאינו אלא בדרך תוכחה על עבירה שרי ולא תקבל עונש על זה משום לאו דלא תשנא את אחיך. וא"כ אין לנו בתוכחה לא עשה ולא לאו. ומנ"ל עיקר מצות תוכחה. וגם מנ"ל אזהרת לאו בתוכחה כדדריש שם בברייתא מקרא דלא תשא עליו חטא ובספרא פרשת קדושים עיי"ש. אלא ודאי עכצ"ל דכל שהוא בדרך תוכחה ודאי לא שייך בי' לאו דלא תשנא את אחיך בלבבך. ולא צריך קרא להתיר. וע"כ קרא לחיובא הוא דאתי. והשתא א"כ הכא נמי למה לי קרא למישרי קינוי. והא ודאי לא שייך בזה לאו דלא תשנא את אחיך בלבבך. ולכן נראה דודאי במקום תוכחה לא שייך בה לאו דלא תשנא את אחיך ולא צריך קרא להתיר. אלא דהכא בקינוי כיון דמקנא לה ע"פ שנים ליכא בזה מצות תוכחה. דמצות תוכחה היינו בינו לבינה. אבל בפני אחרים אדרבה עובר בלאו דלא תשא עליו חטא. וכדתניא בברייתא סופ"ג דערכין שם. יכול אפי' משתנים פניו ת"ל לא תשא עליו חטא. פירש"י משתנים פניו שיוכיחנו ברבים להלבין פניו עיי"ש. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות דעות ה"ז וז"ל הרואה וחבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה. מצוה להחזירו למוטב ולהוכיחו ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים. שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך. המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו ובין בדברים שבינו לבין המקום צריך להוכיחו בינו לבין עצמו וכו' עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז יותר הו"ל התם למינקט קרא דלא תשא עליו חטא. אלא דרישא דקרא נקט. וכיו"ב אשכחן בדוכתי טובא. וא"כ הא דקאמר ר"י וקנא את אשתו רשות היינו רק מתורת קינוי שיהא יכול להשקותה אח"כ אם תסתור. וס"ל דאין קינוי אלא ע"פ שנים. וכדס"ל לר"א ולר"י במתניתין דהתם. אבל מתורת תוכחה בינו לבין עצמו ודאי לכ"ע חייב. ובלא"ה כבר כתב הרמב"ם ז"ל סוף הלכות סוטה וז"ל אין ראוי לקפוץ ולקנאות בפני עדים תחילה. אלא בינו לבינה וכו' עכ"ל עיי"ש. וכ"כ הרב המאירי ז"ל בריש סוטה ביותר ביאור עיי"ש. הרי שצריך תחילה לקנאות אותה בינו לבינה מתורת תוכחה. אלא שאם לא שמעה אליו מקנא ע"פ שנים כדי להשקותה כשתסתור ובקינוי זה הוא דפליגי ר"י ור"ע דלר"י רשות ולר"ע חובה. ועל זה שפיר קתני כלפי שאמרה תורה לא תשנא את אחיך בלבבך. יכול כגון זו ת"ל וכו'. דאי לאו קרא ה"א דאסור אלא חייב להוכיחה ולחזור ולהוכיחה אפי' כמה פעמים בינו לבינה. אבל קינוי ע"פ שנים כדי להשקותה אסור. ת"ל וקנא את אשתו דשרי: ומעתה א"כ לפ"ז נראה לפי מאי דאמרינן ריש פ"ק דסוטה ב' ע"ב אמר ר"ח מסורא לא לימא אינש לאיתתי' בזה"ז לא תסתרי בהדי פלוני דילמא קיי"ל כרבי יוסי ברבי יהודה דאמר קינוי ע"פ עצמו ומיסתתרה וליכא האידנא מי סוטה למיבדקה וקאסר לה עילוי' איסורא דלעולם. אמר ריש לקיש מה לשון קינוי. דבר המטיל קנאה בינה לבין אחרים. אלמא קסבר קינוי ע"פ עצמו עיי"ש. והנה הבה"ג הלכות מיאון פסק להלכה הך דר"ח מסורא עיי"ש. וכן כתבו הסמ"ג עשין נ"ו ובטוש"ע אה"ע סי' קע"ח עיי"ש. וכן פסק הרא"ם ביראים סי' קצ"ד ובסמ"ק סי' קפ"ט ובאו"ז ח"א סי' תרט"ז. מבואר דס"ל דהוי ספיקא דדינא אם קיי"ל כהנך תנאי דס"ל דקינוי ע"פ שנים או קיי"ל כר"י בר' יהודה דקינוי ע"פ עצמו נמי הוי קינוי. אבל ראיתי בשאילתות פ' נשא שאילתא ק"כ שכתב וז"ל דאילו מאן דקני לה לאיתתי' וא"ל אל תדברי עם איש פלוני ונפקו סהדי דאיסתתרה בהדי' דההוא פלוני. אסירא לגברה. וכי היכי דאסירא לגברא הכי נמי אסירא לההיא דקני לה מיני' וכו'. אמר ר"ח מסורא לא ליקני' לאיתתי' האידנא דילמא מיקרי ומסתתרה וליכא מי סוטה למיבדקה ואשתכח דקא אסר לה עלי' איסורא דלעולם עכ"ל עיי"ש. נראה מדבריו דפסק להלכה כר"י בר' יהודה דקינוי ע"פ עצמו. ולהכי לא הזכיר סהדי אלא בסתירה ולא בקינוי. וגם במילתא דר"ח מסורא לא הזכיר מאי דקאמר בגמרא דילמא קיי"ל כר"י בר"י דאמר קינוי ע"פ עצמו. והיינו משום דס"ל דודאי קיי"ל כוותי'. וכדפסק ריש לקיש. וכן מתבאר מדברי רבינו ירוחם נתיב כ"ג ח"ב. מדסתם וכתב דקינוי הוא אל תסתרי עם איש פלוני ואילו עדים לא הזכיר כלל עיי"ש. מבואר דס"ל דעדים לא צריך. דקינוי הוא ע"פ עצמו כר"י בר' יהודה. וכן פסק רש"י כמתבאר מדבריו בפרשת נשא אקרא דועד אין בה. שכתב אין בה בטומאה אבל יש עדים לסתירה עיי"ש. והיינו כר"י בר' יהודה דס"ל דבה לא אתי למעוטי אלא סתירה דלא סגי בה עד אחד אלא שנים בעינן אבל קינוי אפי' ע"פ עצמו. אבל לר"י דרשינן בה ולא בקינוי בה ולא בסתירה. דתרוייהו קא ממעט דלא סגי בע"א אלא בשנים. ולר"א לא ממעטינן אלא קינוי כמבואר בגמרא שם. ורש"י נקט כר"י ב"ר יהודה. ועי' מזרחי שם שהקשה דמתניתין עיקר. ועוד דיחיד ורבים הלכה כרבים. ועוד דר"י בר' יהודה אליבא דר"א הן ור"א שמותי הוא. והיכי נקיט כוותי' עיי"ש. ודבריו תמוהים דהרי חזינן דר"ח מסורא מספקא לי' דילמא הילכתא כר"י ב"ר יהודה. ור"ל פשיטא דהילכתא כוותי'. א"כ פשיטא דאין מכל זה הכרע. דידוע דאמוראי יכולים לפסוק הלכה נגד כולהו הני כללי. וגם תנא דספרי סתם לן כריב"י בפרשת נשא פיסקא ז' עיי"ש. וכן נמי נקט בפסיקתא זוטרתא עיי"ש. וגם דברי הרמב"ם והטור נאחזים בסבך. וכמו שכבר עמד בזה הר"ב באר שבע בתשובותיו סי' כ"ז דהרמב"ם בסוף פרק כ"ד מהלכות אישות. וכן בטור אה"ע סי' קט"ו מתבאר דפסקו הלכה כר"י בר"י. ואילו הרמב"ם בפ"א מהלכות סוטה והטור אה"ע ס' קע"ח לא כתבו כן. עיי"ש שהניח בצ"ע ובתשו' מהרי"ט צהלון סי' קנ"ט האריך להכריח בדעת הרמב"ם ז"ל דפסק כרבי יוסי בר"י עיי"ש בדבריו. הן אמת דבעיקר הדבר קשה מנ"ל הכרעה להלכה כר"י בר"י. דנהי דר"ח מסורא מספקא לי' דילמא קיי"ל כר"י בר"י. ור"ל פשיטא לי' דהילכתא כוותי'. והי' מקום לומר דלא שבקינן פשיטותא דר"ל מקמי ספיקא דר"ח מסורא מ"מ הרי אביי דהוא בתרא טפי מר"ל קסבר דהלכה דקינוי ע"פ שנים עדים וכמבואר שם. ואית לן למינקט הלכה כאביי. ועכ"פ ראוי לומר דהו"ל ספיקא דדינא. ואולי אפשר לומר דס"ל דע"כ סתמא דגמרא ס"ל דקיי"ל קינוי ע"פ עצמו. דכיון דאיבעיא לן בפ"ד דסוטה כ"ה ע"א אי בעל שמחל על קינוי מחול או אינו מחול. ומסקינן דמחול. ואפי' לאחר סתירה איפליגו התם אמוראי בתראי. ואיכא למ"ד דמחול עיי"ש. והשתא אם איתא דקינוי לא מהני אלא ע"פ עדים. ואם קנא אותה ע"פ עצמו אין משקין אותה ע"פ קינוי זה. א"כ עכצ"ל דבעל שמחל על קינוי אין מחול. דאל"כ לא משכחת לה קינוי כלל. דהרי אע"פ שקנא אותה מעיקרא הרי אפשר דבתר הכי מחל לה קינויו. וכיו"ב הקשו התוס' ושאר ראשונים בגיטין ל"ג ע"א בד"ה ואפקעינהו וכו'. ומה שתי' שם לא שייך כאן עיי"ש היטב ובודאי ליכא למימר דצריך עדים שמחל לה. דהרי עיקר טעמא דמהני מחילה אמרינן התם משום דבקינוי דבעל תלה רחמנא ובעל הא מחיל לי' לקינויו עיי"ש. וא"כ פשיטא דכל שמחל לית לן בה אי איכא עדים או לא. והשתא א"כ לא משכחת לה קינוי ע"פ עדים כלל. דהא מנא ידעי עדים דלא מחל לה. והו"ל עדים כמאן דליתנהו. אלא ודאי עכצ"ל דלא אזלא הך איבעיא אלא אליבא דר"י בר"י דאמר קינוי ע"פ עצמו. והילכך כיון שהוא בא להשקותה ואומר שלא מחל לה סגי בהכי שהרי גם עיקר הקינוי אינו אלא ע"פ עצמו. ומאי דבעי התם למיפשט דאין קינויו מחול ממתניתין דואלו שב"ד מקנין להן. וממתניתין דמוסרין לו שני ת"ח וכו'. אע"ג דאיכא למידחי דמתניתין אתיא כמ"ד דמקנא ע"פ עדים. היינו משום דלא אשכחן מאן דפליג אהנך מתניתין. ובודאי לכ"ע הכי ס"ל. וגם בלא"ה דחי שפיר: ומעתה לפ"ז אפשר לומר דגם לרבינו הגאון ס"ל דקיי"ל כר"י בר"י דקינוי ע"פ עצמו. וא"כ במצות עשה דוקנא את אשתו ליכא נפק"מ אלא כדי להוסיף עשה יתירתא על הבעל. מלבד עשה דהוכח תוכיח. דהרי גם בלא עשה זו מיחייב למחות בה משום עשה דתוכחה. וע"כ לא איצטריך קרא אלא כדי לעבור עלה בתרי עשין. והרי בכל כיו"ב דרכו של רבינו הגאון ז"ל שלא למנות אלא העשה שכוללת יותר מהשנית. והילכך אחר שכבר מנה מצות עשה דהוכח תוכיח שכוללת כל אדם. שוב לא הוצרך לפי דרכו למנות עוד העשה דוקנא את אשתו. שאינה אלא עשה פרטית דבעל על אשתו שהחמירה בו תורה לעבור עלה בתרין עשין. כמו שביארתי בכמה דוכתי כיו"ב:

1 וְתִבְחוֹן הַשּׂוֹטָה מֵהַמְרִיד.

ספר המצוות לרס"ג Negative Commandments »